ראשי הבית של כולם מאמרים בוגרים אירועים אודותינו English
  ברכה ותפילה
    שותפות
    צור קשר
  

הלכות דברים הנוהגים בסעודה וברכת המזון
סימנים: קע"ט- קפ"ח

1) יוסף ישב זמן רב בסעודת הבר-מצוה של בן ידידו. לאחר שכבר החליט שהוא מסיים ורוצה כבר לברך ברהמ"ז וללכת, הגיע לשם חבר טוב שהוא לא ראה כבר זמן רב. כיון שכבר ישב ודבר עם אותו החבר, נמלך בדעתו והחליט לאכול עוד לחמניה. רק שהסתפק האם בכה"ג צריך שוב לברך המוציא, או לא. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: מחלוקת, ויש ליזהר בזה לכתחילה ולכן ימנע מלאכול. כתב השו"ע, אמר הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש. אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השולחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. וכתב הבה"ל, וכן אם הסיח דעתו בהדיא שלא לאכול אף שלא אמר הב לן ונברך ג"כ נכון מאד ליזהר לכתחילה שלא לאכול דגם בזה יש הרבה ראשונים שסוברין להחמיר בזה וכנ"ל. (סימן קע"ט סעיף א', בה"ל "אין צריך").

2) שמואל, הלומד בישיבה, התארח אצל גיסו בסעודת ליל שבת. אחרי המנה העיקרית חשב לוותר על המנה האחרונה וללכת ללמוד, וכיון שלא היה חיוב של זימון, נטל ידיו במים אחרונים, ואז הגישו מנה בשרית נוספת כשגיסו מפציר בו לאכול. שמואל דן עם גיסו האם יש לו דין של נמלך. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: מחלוקת. כתב השו"ע, מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר הב לן ונברך, לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית. וכתב הבה"ל, אם נטל ידיו אמרינן דמסתמא בודאי הסיח דעתו בכל גווני וכ"כ בחי' רע"א בשם תשובת פרח שושן. ובספר מטה יהודה חולק ע"ז ע"ש. (סימן קע"ט סעיף ב', בה"ל "אפילו").

3) יעקב שם לב כי אחד מהבחורים המבוגרים בישיבה, תמיד לפני ברכת המזון מוריד את פרוסות הלחם מהשלחן, ומשאיר רק לחם שלם. לשאלתו, ענה לו אותו בחור שכך ראה אצל אביו והוא נוהג כמוהו. בהתחלה יעקב התעלם מכך אך לסוף החליט לברר את הדבר האם יש מקור למנהג זה או שזה מנהג של שטות. לשאלתו את אחד הרבנים, הפנה אותו לעיין במשנה ברורה. הסבר!!

תשובה: יש בזה מחלוקת. כתב השו"ע, כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן. וכתב המשנ"ב, עיין במ"א שכתב דה"ה אם יש שלמה על השולחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב, דה"ה לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן. (סימן ק"פ סעיף ב', משנ"ב ס"ק ה').

4) כשהיה מסיים צבי את ארוחתו, היה רגיל לאסוף את הפרורים הקטנים שנשארו, ולהשליכם לתוך הכיור, ולשטוף אותם במים. פעם אחת כשהתארח אצלו ידיד, העיר לו כי לדעתו נחשב שמאבד פירורים, והדבר כידוע, קשה לעניות. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: כתב השו"ע, אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות. וכתב המשנ"ב, דווקא לדרוס עליהם דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות מכזית. ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית. (סימן ק"פ סעיף ד', משנ"ב ס"ק י').

5) כשבא יהודה ליטול ידיו לארוחת הצהרים, נוכח לדעת כי יש הפסקת מים. המים שיצאו בכל זאת מהברז הספיקו בקושי למים ראשונים, ולמים אחרונים שיער כי לא יספיקו. הסתפק יהודה האם הוא צריך לדחות את ארוחתו עד שיהיו לו גם מים אחרונים. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: לכתחילה בזה"ז יש להקל, אך י"א דימתין, ודווקא אם יוכל להשיג תוך ד' מילין. כתב השו"ע, מים אחרונים, חובה. וכתב המשנ"ב, ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים, בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים. יש אומרים, דמתחילה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין. (סימן קפ"א סעיף א', משנ"ב ס"ק ב').

6) לפינחס תמיד יש רעיונות מיוחדים.פעם אחת כשהיה בחתונה, כשהביאו מים אחרונים, וכל המסובים בשלחנו כבר נטלו מהם, במקום לשפוך מים על ידיו הכניס הוא את ידיו לכלי שהכיל את המים שעדיין לא נטלו בהם, וכך נטלם. מיד אחרי ברהמ"ז התחיל דיון ער, האם אפשר ליטול בצורה כזאת מים אחרונים. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: לא. כתב המשנ"ב, לא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי. (סימן קפ"א, משנ"ב ס"ק ג').

7) משה שם לב כי יש לכל אחד מחבריו בישיבה רגילות אחרת באופן נטילת מים אחרונים, הן בכמות והן איזה חלק מהיד הם נוטלים. הוא החליט לברר טוב את הדין בזה. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: כתב השו"ע, א"צ ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות. וכתב המשנ"ב, ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך, צריך רחיצה גם למעלה. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל, דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה, ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל. וכתב בה"ל, עיין בביאור הגר"א, דמוכח מניה, דדין זה תלוי בפלוגתא הנ"ל בסימן קס"א ס"ד. דלדעת הדעה הראשונה שם יהיה הדין בנטילת מים אחרונים עד סוף קשרי האצבעות עם פיסת היד. וטוב לנהוג כן לכתחילה לצאת ידי הכל כשיש לו מים. (סימן קפ"א סעיף ד', משנ"ב ס"ק י', בה"ל "עד פרק").

8) כשהיה בנימין בטיול וסיים את אכילתו, היו ידיו מלוכלכות. כשרצה ליטול מים אחרונים נוכח לגלות כי לא נשאר לו מים, אלא רק מיץ תפוזים טבעי. התלבט בנימין האם יכול ליטול מהם מים אחרונים. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: יכול. כתב השו"ע, מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים. וכתב המשנ"ב, שגם הם מנקין הידים מזוהמא כמו מים, ומיירי באין לו מים כ"א משקין, הא יש לו מים אין ליטול במשקין. (סימן קפ"א סעיף ט', משנ"ב ס"ק כ').

9) לאחר שנטל יהושע את ידיו במים אחרונים, עלה בדעתו תירוץ נפלא לקושיה שדברו עליה בזמן הסעודה. רק שלא היה ברור לו האם מותר לדבר בדברי תורה אחרי מים אחרונים. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: כתב המשנ"ב, צריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת. (סימן ק"פ משנ"ב ס"ק כ"ד).

10) בתום ברהמ"ז, הניח אליהו על השלחן, את הכוס שברכו עליה ברהמ"ז.בנו השובב בן החמש טבל את אצבעו בכוס, והכניסו לפיו מספר פעמים. הסתפק אליהו האם יכול לברך כך בורא פרי הגפן, או שמא הכוס נפגמה בכך. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: יכול לברך ולשתות. כתב השו"ע, צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו, פגמו. אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום. וכתב המשנ"ב, וה"ה אם טעמו באצבעו, דדוקא אם שתה ממנו בפיו פגמו. (סימן קפ"ב סעיף י', משנ"ב ס"ק י"ח).

11) בתום סעודת הבר מצווה של בנו, אחרי שמזג מאיר יין לכוס ברכת המזון, שתה מאיר בטעות מעט מכוס היין, ופגמה. כיון שלא נשאר עוד יין בבקבוק, חשב מאיר לתקן את הפגימה ע"י הוספת מים שהיו בכוס שהיתה מונחת על השולחן. הוא התקשר מיד לבית הוראה כדי לשאול אם באמת הפגימה תתוקן בזה. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: כן, ובלבד שהם עצמם אינם פגומים. כתב השו"ע, יכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין, ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן. וכתב המשנ"ב, והוא שלא יהיו המים עצמם פגומים שלא שתו מהם דאל"ה א"א לתקן בהם, דגם מים נפגמים בשתיה. [וכן בתנאי שכמות המים אינה מוציאה את היין משם של יין]. (סימן קפ"ב סעיף ו', משנ"ב ס"ק ל"א).

12) הכוס היחידה שמצא מרדכי בבית בו שהה בנופש, היה גביע זכוכית שרגלה היתה שבורה כך שלא יכלה לעמוד על בסיסה, אך הבית קיבול שלה היה שלם. הסתפק מרדכי אם אפשר להשתמש בכוס זו לכוס של ברכת המזון. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: ספק. כתב השו"ע, צריך לחזור אחר כוס שלם. וכתב המשנ"ב, אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד ואפילו יכול לעמוד על בסיסו אם לא שאין לו אחר יש להקל בכל זה. וכתב שעה"צ, ולא בארו כוונתם, אם אפילו כשאינו יכול לעמוד על בסיסו כלל, או אפשר דבאופן זה אינו חשיב כוס כלל, ועיין בעולת תמיד דמשמע מינה דמיקל בזה בדלא אפשר לה באחר. ואף על פי כן למעשה צריך עיון. (סימן קפ"ג סעיף ג', משנ"ב ס"ק י"א, שעה"צ ס"ק י"ג).

13) בשבת כשבירך יחיאל ברכת המזון התפשט מכיוון בנו בן השנתיים ריח לא נעים, מאחר ולא מזמן החלו להרגילו להיות בלי טיטול, התברר שהוא עשה את צרכיו על הריצפה. יחיאל הפסיק לברך. אשתו של יחיאל הוציאה את בנה, להחליפו, ומיד אח"כ התפנתה לנקות את החדר מהצואה. כשסיימה התברר ליחיאל ששהה כדי לגמור את כולה. כששם לב לכך, הסתפק האם צריך לחזור ולברך מתחילת ברהמ"ז או שיכול להמשיך ממקום שפסק. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: אם שהה באמצע ברכה, יחזור לראשה. ואם בין ברכה אחת לשניה, לא ברירא. כתב המשנ"ב, אם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתיים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי. ואין דין זה ברור למעשה דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש הברכה. (סימן קפ"ג משנ"ב ס"ק כ"ה).

14) שלמה מיהר מאד כדי להספיק את הרכבת, ובכל זאת בירך ברכת המזון בישיבה ובמתינות. אך את הברכה הרביעית של ברכת המזון שהיא דרבנן, רצה לברך בהליכתו. אכן, מה הדין בזה ומדוע?

תשובה: אסור. כתב השו"ע, צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוון יותר. וכתב המשנ"ב, ומסתימת הפוסקים משמע דגם ברכה רביעית, אף שהיא מדרבנן צריך לישב כי היכי דלא לזלזולי בה. (סימן קפ"ג סעיף ט', משנ"ב ס"ק ל"א).

15) חיים אכל כדי שביעה, ולאחר כשעה מסיום אכילתו, הסתפק אם בירך ברכת המזון. הוא ידע כי נחשב הדבר ספק דאורייתא, אך לא זכר אם עליו לברך גם ברכה רביעית שהיא מדרבנן. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: צריך. כתב השו"ע, אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה. וכתב המשנ"ב, היינו כל ברכת המזון אף ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן כי היכי דלא לזלזולי בה. (סימן קפ"ד סעיף ד', משנ"ב ס"ק י"ג).

16) בארוחת הצהריים אכל משה פת ועוד מאכלים רבים אחרים. בסיום הסעודה, לאחר שהיה שבע, התעוררה לו שאלה מענינת. האם הוא חייב על אכילה זו בברכת המזון דאורייתא, או שמא רק אם הוא שבע מפת, אז חייב מדאורייתא. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: כתב הבה"ל, ראיתי בפמ"ג שכתב, דמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד ואז הוא חייב מן התורה. ונ"ל פשוט דאין כוונתו במי שאוכל איזה דבר ללפת את הפת דזה פשיטא דמצטרף שכן הוא דרך אכילה, [עיין ברכות מ"א מיסב ואוכל בלפתן], אלא בשאכל שארי דברים בפני עצמן. והנה מלשון רדב"ז משמע לכאורה דאם כבר אכל איזה דבר וסיים שביעתו ע"י אכילת כזית פת מהני לחיוב מן התורה, דאי מיירי שאכל מקודם ג"כ פת, פשיטא דחייב. אך יש לדחות דמיירי (ברדב"ז) שאכל פת מקודם לזה (ולא שבע) ובירך בהמ"ז, ומ"מ (אם אוכל אח"כ מעט מזונות, עכ"פ כזית) הוא חייב עתה מן התורה לברך כיון שעכ"פ הוא שבע ממידי דזיין. (סימן קפ"ד בה"ל "בכזית").

17) בתו של ישראל אכלה שיעור שביעה, וכשסיימה, התקשרה אליה חברתה, והן האריכו הרבה בשיחתן, עד שלא זכרה אם בירכה ברכת המזון. היא שאלה את אביה האם נשים צריכות לברך מספק. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: מחלוקת, והמברכת לא הפסידה. כתב השו"ע, נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא דהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן. מדכתיב "על הארץ הטובה", ונשים אין להם חלק בארץ מצד עצמן. ויש אומרים משום שלא ניתן להן ברית ותורה. וכתב המשנ"ב, דכתב בשו"ת שער אפרים: אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש טעמו. וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים. אכן בחידושי רע"א, וכן בברכי יוסף, פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג. ומ"מ, נראה דהרוצה לסמוך על דעת ש"א וסייעתו אין למחות בידו ועיין בבה"ל. וכתב בסוף בה"ל, נלענ"ד דהסומך ע"ד השערי אפרים ושארי אחרונים המצריכין להאשה לחזור ולברך, לא הפסיד, דבלא"ה דעת רוב הראשונים דחייבת בודאי מדאורייתא. (סימן קפ"ו סעיף א', משנ"ב ס"ק ג'. בה"ל "אלא").

18) מיום היותו בר מצווה, קיבל עליו דניאל שלא לאכול עד כדי שביעה, אלא לאכול רק כדי צורך גופו.והיה מקפיד על עניין זה, עד שברבות הימים נהפך לו להרגל. מאחר ונהג ללמוד בתוך אכילתו, פעם אחת קרה לו ששקע בלימוד, ואח"כ הסתפק אם בירך ברהמ"ז. תהה דניאל, מה דינו בכה"ג, שאכל כהרגלו שאינו לשובע, האם לחזור ולברך או לא. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: צריך לחזור ולברך. כתב המשנ"ב, דמשמע מספר החינוך דאם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד, גם זה נחשב לשביעה. (סימן קפ"ד משנ"ב ס"ק כ"ב).

19) בנו בן הארבע עשרה של יוסף בירך ביו"ט ברכת המזון ללא ברכון ובטעות אמר "יעלה ויבוא" בברכת "נודה לך". כשסיים לברך הוא שאל את אביו האם יצא ידי חובה, או שעליו לחזור ולברך. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: צריך לחזור. כתב השו"ע, בשבת אומר בה "רצה והחליצנו", ובר"ח ויו"ט וחולו של מועד אומר "יעלה ויבא". וכתב המשנ"ב, ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר בבונה ירושלים. (סימן קפ"ח סעיף ה', משנ"ב ס"ק י"ב).

20) ביו"ט שחל בשבת, אמר אברהם בברכת המזון "יעלה ויבוא", אבל שכח "רצה". הוא נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, והתחיל לומר ברוך אשר נתן וכו'. כשהגיע לחתימה, הסתפק האם לומר רק מקדש השבת, או גם ישראל והזמנים. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: יאמר רק מקדש השבת. כתב השו"ע, טעה ולא הזכיר של שבת, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם חל יו"ט בשבת, אומר שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. וכתב המשנ"ב, ומיירי ששכח ולא אמר שניהם לא "רצה" ולא "יעלה ויבוא" ולהכי צריך לכלול שניהם אבל אם שכח של שבת לבד אומר רק אשר נתן שבתות למנוחה וכן בשכח של יו"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'. (סימן קפ"ח סעיף ו', משנ"ב ס"ק כ').


נתיבות עולם רח' השלושה 36-38 בני ברק טלפון: 03-5794210/1
ראשי  |  הבית של כולם  |  מאמרים  |  בוגרים  |  אירועים בנתיבות עולם  |  אודותינו
ויביט - בניית אתרים